הבנת ההלכות מתוך הסדר שסידרם הרמב”ם דרכה של ההעמקה העיונית שהיא מתמקדת בנקודה אחת וצוללת אל תוך תוכנה. דרך כלל, אין העמקה במרחב ואין מלכות העיון נוגעת במרחבי הבקיאות. הבקיאות והעמקות הן שתי מידות בתלמידי החכמים ואף אם נתמזגו לעתים באחד, הרי שהוא פעם עמקן ופעם בקי ואינו שוהה בעומק ובמרחב כאחד. טבעו של העומק שהוא צר מלהכיל ענינים רבים, ולרוב אין העמקה אחת עושה שתי שליחויות ואינה מבארת שתי סוגיות.
על רקע זה נתייחדה שיטת ראייתו הרחבה בה מצינו עומק הבא מן המרחב דווקא, כי בשיטתו באה לפעמים ההעמקה בהלכה אחת, מתוך התבוננות ב”מרחב” הקרוב של ההלכות הסמוכות לה ובדרך אגב באה העמקה נוספת גם בהן. קושיות רבות שהקשו נושאי הכלים ומפרשי הרמב”ם מתורצות מאליהן, כשהוא מגלה את הקשרה של ההלכה להלכה שקדמה לה, לפרק בו נכתבה, ואף להלכות הגדולות שבהם נסדרה. בשיטה זו גורמת הבקיאות את העמקות, ואין הוא מעמיק בנקודה אחת, אלא אף חוצב בקעה רחבה ולעתים הוא משכן בה אף את עומק תוכנו של פרק שלם ברמב”ם.
למעלה מכך, בארבעה מקומות לפחות זכינו לחזות בחזיון הקודש של ממש בו תירץ קושי ידוע בהלכה אחת, מתוך שגילה את עומק הסברה העומדת מאחרי הסדר הכללי של כל הספר בו נסדרה. בספר אהבה, בספר זמנים, בספר קדושה ובספר זרעים. במקומות אלו מרובה בהרבה התוספת על העיקר, והגם שכל ביאורו לא נאמר אלא להבנתה של הלכה אחת, הרי שהתוספת המתבארת בגינה אין ערוך לה. יתרה מכך מצינו שבמקומות רבים נתבארה תוכנה של הלכה בסופו של ספר, מתוך שהוא מקשרה להלכה הראשונה בספר שלאחריו.
הנה דוגמא כיצד ביאר תוכנה של הלכה מתוך הקשר בינה ובין הלכה הסמוכה לה, ואף תירץ בראייתו זו את קושית ה”משנה למלך” על תירוצו של ה”כסף משנה” מתוך התבוננות מרחיבה אל הפרק שבו נכתבה.
ישוב קושיית הכס”מ ע”י מיקומה של הלכה
בביאורו העוסק בשתי ההלכות האחרונות מהלכות בית הבחירה הוא “מרוויח” את קושיית ה”משנה למלך” על ה”כסף משנה” ומגלה גדר חדש בדין “אין שבות במקדש” מתוך נתינת טעם על מיקומן של שתי הלכות: הראשונה מדברת ב”שתי כתות הכהנים שקודם עלות השחר היו בודקין והולכין את כל העזרה . . ושתי אבוקות של אור בידם . . כו’. והשניה: “כסדר הזה עושין בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור, אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת”.
והקשה ב”כסף משנה”: והרי “אין שבות במקדש” ומדוע שלא יטלו הנרות בשבת כביום חול, שהרי טלטול הנר בשבת שבות הוא, ותירץ: “שאני הכא דאפשר בענין אחר” ומכיון שבנדו”ד אפשר להניח הנרות ולבדוק כל העזרה מבלי לטלטלן לא התירו שבות במקדש.
והקשה עליו ה”משנה למלך” מתוך שהוכיח שדעת הרמב”ם היא שגם כשאפשר בענין אחר התירו שבות במקדש לכתחילה, שהרי פסק “היה כה”ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותם למים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפוג צינתן” ומכאן ראיה שאף כשאפשר בענין אחר )“מערבין מים חמין כו'” שאינו שבות( התירו שבות במקדש ומלבנין עששיות של ברזל לכתחילה.
מתוך התבוננות ב”מרחב” ההלכתי ובסדר שסידרם בפרק ח’ העוסק בשמירת המקדש וכבודו, ולא בהלכות תמידים ומוספין, “מרוויח” את קושיית ה”משנה למלך” כשלומד שגד ר מעשה זה אינו חלק מעבודת המקדש, אלא מעשה של שמירת המקדש שעינינו כבוד הבית, כפי שכותב בתחילת הפרק: “שמירת המקדש מצות עשה ואע”פ שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, שאינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין” ומה שהתירו שבות במקדש גם כשאפשר בענין אחר הוא לצורך עבודות המקדש ולא לצורך ענין שהוא כבוד המקדש שבו לא התירו אם אפשר בענין אחר.
ומעתה הוא מפליא לבאר מדוע סידר הרמב”ם את הלכה י”ב המדברת בלילי שבת כהלכה בפני עצמה, ולא חיברה עם הלכה י”א העוסקת באותו מעשה בשאר הלילות, והרי הלכה י”ב היא פרט לכאורה בתוך הלכה י”א. וביאר שם שכיון ופרק זה מדבר בכבוד הבית, הרי שהלכה י”ב היא חידוש נוסף בגדר כבוד המקדש, כי ממנה למדנו שבלילי שבת כיבדו את המקדש בהידור גדול יותר מבימות החול, כיון שעשו זאת תוך הקפדה שלא לעבור איסור שבות בשבת, ושמירה זו היא גדר חדש בכבוד המקדש, לכן סידרה הרמב”ם בהלכה בפ”ע.
מיקומה של הלכה מישב הסתירה
הנה דוגמא נוספת לישוב סתירה ברמב”ם על ידי “סידור” הדברים במקומם; בשיחתו העוסקת במצות המילה, הוא מישב שתי סתירות ברמב”ם האחת מ”ספר המצוות” לפירוש המשניות, והאחרת מ”ספר המצוות” לספר הי”ד, ושתיהן עוסקות בסיבת החיוב של מצות המילה, האם היא משום שמל אברהם אבינו או משום שכך נצטווינו בסיני.
ב”ספר המצוות” כתב: “שציוונו למול את הבן והוא אמרו ית’ לאברהם המול לכם כל זכר”, ולכאורה הוא סתירה ל”עיקר הגדול” שכתב הרמב”ם בפיה”מ “ושים על לבך העיקר הגדול שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב”ה ע”י משה רבנו ע”ה לא שהקב”ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע”ה מל את עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב”ה צוה אותנו ע”י משה רבנו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע”ה”, ואכן במנין המצוות שבריש ספר הי”ד כתב: “למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו” אבל היאך תיושב הסתירה בין פיה”מ ל”ספר המצוות” ובין “ספר המצוות” גופא למנין המצוות שבריש ספר הי”ד? בהסבר דבריו על פי מקומם.
במצות המילה שני פרטים: האחד הוא פעולת המילה שעליה נצטווינו על ידי מרע”ה בסיני, והאחר הוא תוכנה – להכניס את הבן בברית שכרת הקב”ה עם אאע”ה. “ספר המצוות” אינו ספר הלכה אלא ביאור תוכן המצוות תוך תיאור קצר של המצוה ומקורה בתושב”כ והדינים בתושבע”פ. מכיון שתוכן המצוה הוא להכניס את הנימול בבריתו של אאע”ה ועיקר פרשת מילה היא הפסוקים שנאמרו באברהם ושם נתבארו רוב פרטי המצוה, לכן מדגיש שהמצוה היתה לאברהם.
משא”כ בספר הי”ד החזקה שהוא ספר “הלכות הלכות” מביא הרמב”ם את המקור לציווי המעשי של המצוה ולא את תכנה. מקור החיוב על פעולת המילה הוא לפי שנצטווינו בסיני והוא כאמור בפירוש המשניות שהמצוות שאנו מקיימים הן משום שכך נצטווינו בסיני.
